על כוחה של האמונה

הוא התלונן על כאבי ראש ובאף בדיקה לא מצאו שום דבר.

הוא בן 19 בצבא, ובבית בחופשת מחלה.

לפעמים רק ההסכמה להגיע לטיפול היא החרך הראשון בדרך להחלמה,

הספק מול האמונה שיש אפשרות אחרת,

שהכאבים לא חייבים להשאר, שאפשר להקל,

ההכחשה הראשונית - שיש כאב,

שהוא בלתי נסבל.

האם אני באמת מחובר לעצמי,

ומכיל את מה שמתרחש, את הלחץ,

בסוף הטיפול הוא אמר שהוא לא מרגיש כלום,

לא מרגיש שיפור ולא שינוי.

יום אחרי הוא סיפר על הקלה,

שבוע אחרי הוא חזר ליחידה,

שבועיים אחרי הוא סיפר שכאבי הראש פחתו באופן משמעותי.

אז מה בעצם עשה את השינוי?

מה הביא את ההקלה?

לעולם לא נדע...

אולי השילוב של הדברים,

ההסכמה להודות בכאב,

האמונה שהמצב יכול להשתנות,

ההתמסרות לטיפול,

האפשרות לעזוב ולשחרר,

והתחושה שאתה נתמך,

שרואים אותך,

שאתה לא לבד,

ושיש מישהו שמכיל את הכאב שלך,

בדרך לריפוי.