לפני שנים, עבדתי במחשבים. עבודה שדרשה בין השאר, פתרון בעיות. ולא פעם, מצאתי את עצמי מול בעיה מורכבת, נכנס ללופ אינסופי בחיפוש אחר הפתרון. ההרגשה הייתה, שהנה, הפתרון נמצא שם... ומחכה לי מעבר לפינה, אם רק אשב עוד 10 דקות… כמובן ש 10 הדקות, נמשכו לעוד שעה ועוד שעה ובסופה, הרגשה שלא ממש חלה התקדמות בכיוון של פתרון. כשבאמת לא הייתה ברירה או שכבר הייתי מותש, יצאתי החוצה לאוויר הפתוח, מה שאפשר לי לקחת מרחק, לעיתים ממש פיסי, ולהפנות את תשומת הלב למשהו אחר, ופשוט ליהנות מהדברים הפשוטים שגיליתי בדרך. עם החזרה למשרד, ברב המקרים, אותה בעיה שהתמודדתי איתה, לעתים שעות, נפתרה לאחר כמה דקות של הפסקה. ברגע הזה, הופתעתי איך לא ראיתי את זה קודם ומה קרה שם שאפשר את פתרון הבעיה כבמטה של קסם.
עם הזמן, נוכחתי שיש תנאים מאוד מסוימים שפתרון הבעיות מתאפשר בקלות רבה יותר, בין התנאים האלה למדתי את החשיבות של לקיחת הפסקות שאפשרו לקחת מרחק ויצירה של שינוי , פיסית, רגשית ושכלית.
כיום, מחקרים רבים מדברים על ההשפעה שיש להפסקה/מנוחה/שינה, על שיפור באיכות תהליכי למידה, בפתרון בעיות. מה קורה למוח בזמן מנוחה ואיך זה משפר תהליכי למידה, זה כבר נושא לפוסט אחר.
אני בטוח שעבור חלק גדול מהאנשים מה שאני כותב כאן נשמע ברור מאליו ובנאלי שהפסקה יכולה לשפר את איכות הלמידה, מחשבה והחיים בכלל. אבל, כמה מאתנו עוצרים ולוקחים לעצמם הפסקה ומנוחה כשהם באמת זקוקים לה?! אם נקדיש לכך רגע מחשבה, נגלה שברוב המקרים, אנחנו דוחים ודוחים את זמן ההפסקה, מכל מיני סיבות ותירוצים שאנחנו מספרים לעצמנו.
דר' פלדנקרייז, היה אומר בשיעורים לאחר זמן של פעילות תנועתית בשיעורים, "לעזוב הכל ולנוח…". ככל שעובר הזמן אני מגלה שהמשפט הפשוט הזה פוגש חלקים חדשים בתוכי שלומדים לעזוב יותר ויותר, לחפש מקום של שקט יחסי ומנוחה גם אם לכמה רגעים. מה שמאפשר חזרה מכוונת יותר אל התנועה הבאה או אם תרצו אל החיים בכלל.